כולם מודים שלמערכת המשפט יש בעיות. כולם. אפילו נשיאת ביהמ"ש העליון. למרבה הצער, לא מעט אינטרסנטים משתמשים בעובדה הזו כקרדום לחפור בו נגד ביהמ"ש. הם רוצים להחליש אותו, לפגוע בחוסר התלות שלו במערכת הפוליטית, ולהרוס את מעט השרידים של הפרדת הרשויות (במובנה האמיתי) שעדיין נותרו כאן. אסור להם להצליח.
מצד שני, הבעיות האמיתיות של המערכת זוכות כאן למעט מאוד התייחסות. מדי פעם מדברים על עומס, ועל שופטים שחוקים – בעיות שאכן קיימות – אבל לא מדברים על שני פגמים חמורים לא פחות: רמתם המשפטית הנמוכה של השופטים, והתעלמותם של השופטים מהחוק. הפוסט הזה עוסק בפגם הראשון מהשניים.
זה לא סוד. כל עורך-דין שעוסק בליטיגציה (התדיינות בבתי משפט) יודה בזה. מערכת המשפט משופעת בשופטים גרועים, אבל ממש גרועים. כאילו, ממש ממש גרועים. כאלה שפסקי-הדין שלהם היו מקבלים ציון נמוך אילו היו סטודנטים למשפטים. למשל, שופטת פלילית, שאחרי עשרות שנים במקצוע עדיין לא יודעת ש"פזיזות" שייכת למישור החפצי ולא ההכרתי, וחושבת ש"פזיזות" יכולה לבוא במקום הוכחת מודעות לנסיבות העבירה. על הקביעה השגויה הזו – שכל קשר בינה לבין החוק הוא מקרי בהחלט – מבוסס פסק-דין שהרשיע שר משפטים במעשה מגונה). כל סטודנט שנה א' שהיה כותב את זה במבחן היה סופג הפחתה בציון. בדרך עלומה, הדברים שחייב כל סטודנט לדעת בשנתו הראשונה, אינם מצויים בידיעתם של השופטים.
זוהי סתם דוגמה קטנה. בפועל רשימת הדוגמאות היא אינסופית. שופטים רבים הם שופטים גרועים. הם אינם מצליחים או שאינם מנסים להבין את הטענות (ולא חשוב כמה ברור הובהרו הדברים), אין להם הבנה מעמיקה של הדין (ולפעמים אין להם אפילו הבנה שטחית בו), והם מקבלים החלטות ללא קשר לחוק. אני אומר את זה בצער רב, אבל יש שופטים שהרמה המשפטית של ההחלטות שלהם היא כל-כך נמוכה, שעדיף כבר הכרעה באמצעות הטלת מטבע.
אבל זו רק חלק מהבעיה. הצד השני של המשוואה הוא הדין. בעוד שרמת השופטים מטרידה ברמתה הנמוכה, הדין עצמו הופך ליותר ויותר מסובך. יש היום פחות ופחות "כללי אצבע" בדין. המכשירים המשפטיים הם מכשירים עדינים מאוד, שאמורים להביא בחשבון משתנים רבים שנותחו באופן מדויק. ההלכות של בית המשפט העליון אינן יוצרות כללים פשטניים. כדי ליישם אותן נדרשת הבנה מעמיקה וחריפות רבה. אין "בערך" ואין "ליד". יישום נכון של המכשירים המשפטיים מחייב גם התעמקות רבה ומחודדת בעובדות, ודווקא באותן עובדות "מעורפלות", שאינן וודאיות, ונתונות לפרשנות סובייקטיבית.
שופט טוב חייב להיות "מאסטר" בדין שאותו הוא מפעיל. עליו להשיג בקיאות גבוהה במיוחד בכל דין רלוונטי. הוא חייב להבין כראוי את כל התקדימים, כל החוקים ואת כל התכליות שאלו נועדו להשיג. הוא אינו יכול להסתפק בהבנה קהה, מגושמת או כללית. בפועל, הסיכוי ששופט יתעמק וידקדק בדין הוא אפסי. התוצאה היא שהחוק הוא המלצה, במקרה הטוב, וכך גם ההלכה הפסוקה (שהיא מחייבת בדיוק כמו חוק, לפי סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה).
שופט ברמה ראויה אמור להבין את עקרונות הדין בו הוא עוסק, הן מבחינה עיונית, הן מבחינה טכנית. עקרונות שונים – "עיקרון החוקיות", למשל – אמורים לייצג ברוחו ממלכה שלמה ומוכרת של תובנות, כללים וערכי-יסוד. מצבים מסוימים אמורים לצלצל באוזניו באלף פעמוני אזהרה (למשל, כאשר נאשם הורשע בעבירה שונה מזו שהתגונן מפניה). הוא אמור לראות עצמו, בראש ובראשונה, בתור משרת של החוק. הוא אמור לשאוף להפעיל את החוק, על כל סעיפיו ומכמניו. עליו להפעיל את מלוא כישוריו האנאליטיים לשם יישום מושלם ומדויק של החוק בכל מקרה שבא לפניו. מעטים השופטים שבאמת מבינים זאת.
בנוסף, שופט טוב חייב להתמחות בתורת ההיגיון ולזהות כשלים לוגיים. יש רק קומץ שופטים שהנמקותיו ומערכת קבלת ההחלטות שלו מתגברת על מניפולציות וכשלים. החזון הנפרץ הוא הפוך לחלוטין. עקרונות הרציונאליות, שאותם אמור בית המשפט לייצג, הם מרוב השופטים והלאה. מעטים הם אלו שאכן בוחנים את הדברים באופן ראוי, סבלני וקר רוח. רק מתי מעט הם השופטים שהחלטותיהם חפות מהשטחה חמורה ומכשלים לוגיים.
שופט טוב חייב לבחון באופן סבלני, הוגן ואנליטי את כל הראיות, אחת-לאחת. הוא חייב להכיר בכך שה"אמת" אינה אחת, שלרוב אין "טוב" ו"רע", ואין "דובר אמת" ו"שקרן" אלא רק בעלי נקודת השקפה שונה. הוא חייב להיות מסוגל להבין לעומק את כל אחד מהצדדים. בפועל, רובם המכריע של השופטים כלל אינו טורח לנסות.
בצער רב יש להודות באמת: רובם המכריע של השופטים נעדר את העוצמה האינטלקטואלית הדרושה לתפקידו. רק קומץ שופטים מבין את חשיבות הכוח שיש בידיו ומפעיל אותו באחריות וברצינות הראויה. המציאות העגומה, היא שרק שופטים ספורים הם בעלי הכישרון הדרוש לתפקידם.
